רשימת החתונה כרשימת פתיחה

באופן קצת משונה, החלטתי לפתוח את הבלוג שלי דווקא בענייני חתונה… אותי זה קצת מפתיע. רציתי לשתף. אבל זה משהו שישב אצלי די הרבה זמן ואולי אפילו היווה זרז לזה שאכנס לאתר ואייסד לי בלוג קטן וחביב משלי ואתחיל לספר לעולם דברים שעוברים לי בראש.

אחת המוטיבציות שדחפו אותי להתיישב ולהתחיל לכתוב על ענייני חתונות הייתה אולי קצת משונה ולא טרויאלית: חברה טובה שהתחתנה הפנתה לאיזה בלוג של מישהי ישראלית מאד יפה שכתבה, נדמה לי שזה היה: “עשרת הדברים שכל כלה צריכה לדעת”. והיא פירטה שם כל מיני דברים, די סטנדרטיים בעיני, ש…. כל כלה צריכה לדעת: לגבי השמלה והספר וסדר הדברים. והכל היה כל כך רגיל.

אני התחתנתי לפני חמישה חודשים. נישאתי לבת הזוג (הנפלאה) שלי בשבע השנים האחרונות. יש שיגידו שהייתה לנו חתונה קצת שונה. לא כ”כ הסתדר עם מה שאותה בחורה המליצה בבלוג שלה. לא רק זה – סיפרתי לחברה אחת על זה שגם מאד נהנינו מרבית הזמן שארגנו את החתונה שלנו והיא פשוט לא האמינה לי. כאילו נהייתה מן אקסיומה כזו, שחתונה זה אולי, אולי (אולי) כיף במהלך הערב עצמו (ועדיף להיות שיכורים), אבל כל השאר זה די סיוט. למזלי לא חווינו את זה בעצמנו, אבל, תודה לאל, אנחנו בוגרים של כמעט 40 חתונות בשלוש השנים האחרונות (!!!) ויצא לנו לשוחח עם לא מעט חברים שהתחתנו על התהליכים שהם עברו והסיפורים לא היו נעימים כל כך. דיסוננס קוגניטיבי הוא אמנם כלי רב-עוצמה, אבל כנראה שלא כל דבר הוא יכול למחוק.

כשקראתי את הבלוג של אותה בחורה מאד התעצבנתי. למה אנחנו מוכרים אחד לשני את הסיפור הזה של: קבלת פנים וקייטרינג (יקר) ובר (מושקע) ורב (אורתודוקסי) ו(המון) מוזמנים (שאת חלקם מעולם לא פגשתם) וארוחה (יקרה) וריקודים עם כל מיני קשקושים זוהרים שמחלקים על הרחבה ואח”כ אין לך מה לעשות איתם כשאתה הולך הביתה. מן הגמוניה שמשמרת את עצמה, שדי ברור שלא החתן והכלה הם הנהנים המרכזיים ממנה.

אצהיר מראש, ברור לי שכבני תרבות מסוימת כולנו מתנהלים ומקדמים, או לפחות משמרים, איזו הגמוניה מסוימת. אין לי כוונה לקרוא תיגר על הכל. לדוגמא, אין לי כוונה לקרוא תיגר על זה שבאירוע שבמהותו הוא “אירוחי” נהוג במרבית תרבויות העולם לכבד במזון ובמשקה. אבל אני רוצה לנסות ולאתגר חלק נכבד מהנחות היסוד שנדמה לי שחתן וכלה בבואם להתחיל ולארגן את החתונה שלהם, מתבוססים בהם בלי לשים לב יותר מדי.

בקיצור, אני רוצה לקרוא תיגר על כל מדריכי החתן-כלה ולהציע למי שחפץ בכך דרך הסתכלות אחרת על האופן בו הוא מרכיב, מעצב ומתנהל בתוך החתונה שלו. אני אנסה מאד להתאפק לא להתעסק בחתונה שלנו עצמה, כי המטרה שלי היא לפתוח את הראש ולנסות לספק ביטחון בהתמודדויות ואין לי עניין שתעשו דווקא כמונו. תעשו כמוכם. זה יהיה הכי טוב!

 הבינו מה אתם רוצים

האירוע הזה הוא שלכם ובשבילכם. הרבה אנשים סביבכם יכולים להתבלבל ועל הדרך לבלבל אתכם (נגיד, ההורים. או האחים. או מפיק/ה שבחרתם לקחת). אל תתנו להם, מדובר באירוע שלכם. וככזה הוא צריך להתאים לרצונות שלכם או אפילו לפנטזיות שלכם על חתונות (אם יש לכם). אם אתם רוצים טקס דתי, אז צריך להתחיל לחשוב על זה. אבל אולי, בעצם, אתם בכלל לא רוצים טקס דתי? חשבתם על זה פעם? או אולי אתם בכלל לא רוצים לרקוד? אולי בפנטזיה שלכם כל החברים שלכם עושים טיול סנפלינג במדבר יהודה ובסוף יש פויקה מהביל ולאור הלהבות הבחור מקדש את הבחורה בטקס עברי קדום?

בהתחלה תבינו מה אתם, שניכם, באמת רוצים.

שלב שני זה להבין למה אתם רוצים דווקא את זה. הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו מאד רוצים משהו, אבל לא כי באמת אנחנו רוצים את זה, אלא כי מתישהו לימדו אותנו שזה מה שצריך לרצות. השלב הזה צריך, בעיני, להיות פרטי ושלכם בלבד. לא כדאי לערב בו אחרים, בטח שלא הורים או בני משפחה אחרים, אלא, א

ולי, חבר או חברה קרובים. כל השאר עלולים רק להכניס רעש ולהסיט אתכם מההבנה של מה שאתם רוצים ומה טוב לכם.

 החליטו במה חשוב לכם להשקיע

אחרי שהחלטתם ביניכם על כל הפנטזיות שאתם מעוניינים שירכיבו את האירוע שלכם (החל מאיך אתם רוצים להיראות, עבור דרך מה אתם רוצים, או לא רוצים, שיאכלו, וכלה בטקס, אם בכלל וכיו”ב) אז כדאי לחשוב מהו סדר העדיפויות בין הפנטזיות השונות. בסופו של דבר מדובר ב”הפקה”, בזעיר אנפין או בענק (מה ההפך של “זעיר אנפין”?) ולכל הפקה יש את העלויות שלה. ככל שמסתמכים על יותר ספקים (וגם מעצבת ו/או תופרת ו/או חנות נעליים, לצורך העניין, הם ספקים), כך העלויות צפויות לעלות וכיו”ב.

לנו, לדוגמא, הכי חשוב היה שתהיה מסיבה מעולה. אז הדבר שמבחינתנו התכוונו להשקיע בו הכי הרבה (לפחות מבחינה אחוזית) הוא ה-DJ. גם סגרנו איתו ראשון, עוד לפני שאפילו ידענו איפה נחגוג. מנגד, יצא לנו להיות בחתונה במהלכה קלטנו שהחתן והכלה בכלל לא על הרחבה, אלא כל אחד מפטפט עם חברים ובני משפחה. לכל אורך ה”מסיבה”. מסתבר שהם בכלל לא אוהבים לרקוד. לא הבנו למה הם השקיעו במסיבה אם הם עצמם בכלל לא אוהבים להיות במסיבות וזה הערב שלהם.

בהקשר הזה, נראה לי שכדאי להזכיר שחברה טובה אמרה לי שצלם צריך להיות משהו שמשקיעים בו, כי זה מה שנשאר בסוף. היא צדקה. זו מן אקסיומה בודדת שאני חושב שכדאי לזכור (אם עושים אירוע שיכול להכיל בתוכו צלם, כמובן).

 החליטו את מי אתם רוצים

כמה אנשים אתם רוצים בחתונה שלכם? אתם רוצים את כל בני המשפחה? עד איזה מעגל? גם ילדים של בני הדודים שלכם? מה לגבי ילדים של חברים? מה לגבי אנשים מהעבודה? וחברים מהצבא שתכלס אתם מדברים איתם במילואים בלבד?

לשאלות הללו יש שתי משמעויות מרכזיות בעיני:

  1. עלות – במרבית האירועים שתארגנו לעצמכם, ככל שתזמינו יותר אנשים, כך תצטרכו לשלם יותר
  2. תחושה – אירוע גדול מרגיש אחרת מאירוע מצומצם. באופן דומה אירוע עם אחוז ילדים גדול (או לחילופין מבוגרים מעל גיל 45, נגיד) מרגיש אחרת מאירוע בו הרוב המוחץ של האורחים הם בני גילכם.

מילה על התהליך שנראה לי שעוברים ההורים

מסתבר שגם ההורים מגיעים לחתונה עם פנטזיות ועם ציפיות משלהם. אפילו אלה שכבר חיתנו איזה ילד או שניים. הם מגיעים בעצמם עם מערכת של אמונות ושל תקוות. הרבה פעמים הם יכולים לראות באירוע אירוע שהוא (גם) שלהם. אני יכול להבין אותם, אבל אני חושב שהורים שחושבים ומתנהגים ככה, בסופו של דבר, מתבלבלים: בראש ובראשונה זה אירוע של הזוג המתחתן ורק אח”כ של אנשים אחרים. כמובן שסוגיית המימון היא משתנה מאד חזק במשוואה הזו. קשה יותר לבוא בדרישות ובטענות ולשים גבולות להורים שממנים באופן מלא את החתונה או חלקים נכבדים ממנה (כ”מימון לחתונה” ולא כ”מתנה” – זה לא אותו הדבר. ב”מתנה” הזוג בוחר איך להשתמש ובעבור מה).

דבר נוסף זה שעבור חלק מההורים החתונה מסמנת את סוף תקופת הבעלות (האולי מדומיינת שלהם) על הבן או הבת. גם אם אותם בן או בת כבר חיים שנים מחוץ לבית עם שותפים, בני זוג שונים או עם הנוכחי/ת, נדמה שהחתונה מנציחה את זה שאותו ילד או ילדה באמת באמת עוזבים את הבית והולכים להקים לעצמם בית משלהם ויתנתקו ויתרחקו ואולי ישתנו. חלק מהריבים ומהמאבקים על אותם דברים שלהורים היו חשובים באירוע יכולים להיראות מאד חסרי פרופורציות והמסקנה שלנו הייתה שאולי זה העניין הוא בעצם המימד הסמבולי: מושא הויכוח היה יותר אקראי והמהות הייתה הסמליות של החתונה מבחינתם או יותר נכון, עבורם.

 נהלו את משאבי המלחמות שלכם

ולמה כל הסיפור הזה על ההורים חשוב? דבר ראשון, כדי שתנסו להבין גם אותם ולא רק לכעוס כל הזמן. דבר שני, מפני שסביב חתונה המון בני משפחה (הורים, כבר אמרנו?) עלולים לקפוץ ולרצות להיות מעורבים או לקבל הכרעות יחד איתכם, או ללחוץ עליכם לקבל דווקא החלטה מסוימת.

הנקודות הרגישות ביותר הן בד”כ אופי הטקס וכמות המוזמנים. שני משתנים בעלי משקל יתר על אופי האירוע (וגם על העלויות). כל הפערים הפוטנציאליים האלה עשויים לחמם את האווירה (ולא לכיוון הנעים) ולייצר כל מיני עימותים וויכוחים שהם חוויה לא נעימה, במיוחד כשמתעסקים בהכנות ובארגונים של אירוע כמו חתונה שאמור להיות כולו טבול וספוג בשמחה.

אנחנו קיבלנו עוד בתחילת הדרך עצה מאד יקרה משני זוגות חברים שהיו להם התמודדויות מאד מורכבות עם המשפחות שלהם: כל אחד ינהל את המאבקים ואת הויכוחים מול המשפחה שלו. הייתה פעם אחת ששכחנו את זה והיה מאד לא נעים. בשאר הפעמים זה אולי היה לא כל כך נעים, אבל הרבה פחות נורא ממה שזה יכול היה להיות.

אבל הקטע הזה לא נועד לדבר רק על זה. אלא בכלל: לא על הכל כדאי להילחם ולא בשביל כל פנטזיה כדאי לייצר פיצוץ עם ההורים או בני משפחה או חברים משמעותיים אחרים. מוקדם יותר כתבתי על החשיבות של סדר העדיפויות. הוא נחוץ לא רק בעבור ניהול המשאבים הכלכליים, אלא גם בשביל לנהל נכון את המשאבים המנטליים שלכם. וגם יכול להיות שלאנשים בסביבה שלכם יכול להיות איזה רעיון או שניים או ניסיון או שניים שכדאי להקשיב להם.

סוגיית המימון

הרבה זוגות יוצאים מנקודת הנחה שהחתונה תכסה את עצמה. ראשית, אני חושב שזה נהיה הרגל די מגונה שמוזמנים מרגישים מחויבים לתת כסף כדי לכסות את החלק שלהם במוזמני החתונה. בא לכם לעשות מסיבה מושקעת, סבבה – עניין שלכם, קחו אחריות על ההוצאות. הרי, אם נעשה מסיבת יומולדת גדולה לגיל 30 או 40 לא נצפה שהמוזמנים יביאו לנו מתנות שיכסו את כל העניין. אולי, במקרה הטוב, שישאירו מספיק טיפ בבר שלא נצטרך לשלם על העבודה של הברמנים. אז למה בחתונה זה נהיה אחרת? אבל זה בפני עצמו נושא לדיון שלם ונניח לו כרגע. שנית, הניסיון מלמד שבחלק משמעותי מהמקרים הנחת המוצא הזו לא עומדת במבחן המציאות. כמובן שתמהיל המוזמנים יכול (וצריך) להשפיע על התחזיות שלכם, אבל עדיין אני חושב שנכון יהיה לומר שעבור מרבית הזוגות, עדיף שיצאו מנקודת הנחה שהמתנות בחתונה לא יכסו אותה (נדמה לי שמתישהו ראיתי בגלובס כתבה שבה העריכו שבממוצע כל מוזמן מביא כ-0.4 מעלות ההזמנה שלו לאירוע, קרי מוזמנים מכסים כ-40% מההוצאות). המשמעות היא ברורה: התכנון התקציבי צריך להיות כזה שלוקח בחשבון את הצורך לממן את החתונה בעצמכם באמצעים העומדים לרשותכם (ובכלל זה חסכונות רלבנטיים, אם יש לכם; הלוואות מהבנק עם יכולת החזר סבירה מצידכם וכיו”ב). כל התקציב צריך להיגזר מיכולת המימון של האירוע: כמות המוזמנים, אופי ועלות הספקים, אופי האירוע וכיו”ב. והתקציב צריך להיות מול העיניים כל הזמן, לכל אורך התכנון והביצוע. אבל אתם לא צריכים אותי כדי לדעת את זה.

חלק גדול מהזוגות נעזרים (או מתכננים להיעזר) בשני זוגות ההורים למימון האירוע. בהמשך לדברים שכתבתי על ההורים ומשמעות החתונה עבורם, נראה לי לא מפתיע שככל שהורים מעורבים יותר כלכלית כך הם עשויים להרגיש יותר בנוח להיות מעורבים באירוע עצמו מבחינת תכנון וכיו”ב (זה בכלל לא הכרחי, אבל זה מגדיל את הסבירות לכך בעיני). אם הפערים ביניכם לבין ההורים נעשים גדולים יותר ויותר והחוויה נעשית לא נעימה יותר ויותר, אז אולי הפיתרון הוא לצמצם משמעותית את מידת המעורבות הכלכלית שלהם באירוע, גם – אולי – במחיר של אירוע מצומצם או פשוט יותר.

אני חושב שהמסר הכללי לחלק הזה הוא שלא כדאי לקפוץ מעל הפופיק, גם כשמדובר בחתונה שלכם שאמורה להיות אירוע חד פעמי מהמם ומזהיר. אם קופצים גבוה מדי, הנחיתה עלולה להיות מאד כואבת.

חלוקת העבודה וחשיבות העבודה כצוות

מהניסיון ומהרשמים שלנו מכל מיני זוגות של חברים ובני ובנות משפחה, ישנם לא מעט זוגות שבהם אחד מבני הזוג היה מאד דומיננטי בארגון של החתונה – או מול הספקים, או בגיבוש הפנטזיות והרצונות. זה כמובן יכול להיות נוח ולעבוד היטב, בהתאם לאופי של כל זוג.

בחוויה שלנו החתונה הייתה אירוע של שנינו, במהות שלה: אירוע שבו שניים נפרדים הופכים לאחד שמורכב משני חלקים, אם תרצו. לשנינו היה מאד חשוב להיות מעורבים בהכנה של האירוע הזה. בדומה להתמודדות עם בני משפחה, גם במעורבות של שני בני הזוג בארגון של האירוע (כל אירוע, לא כל שכן עמוס ברגשות כמו זה) יש פוטנציאל להרבה פיצוצים וחיכוכים וריבים. יש הרבה אנשים שלא מאמינים לנו שאנחנו באמת ובתמים נהנינו גם מתהליך הארגון של החתונה.

אנחנו עשינו מזה קטע: היו לנו ישיבות צוות שבועיות; היינו שולחים לעצמנו סיכומי ישיבות במייל; בכל “ישיבה” עברנו על מה שנשאר פתוח, על הסוגיות שצריך להחליט לגביהן. זה נשמע אולי קר ומנוכר ואפשר להגיד “אתם זוג, למה צריך לארגן את ההתנהלות. דברו על זה בשוטף”. אני חושב שדווקא מפני שאנחנו זוג, העובדה שכל הטיפול בחתונה היה מתוחם לזמנים שקבענו שנדבר ושנתווכח ושנתלבט ביחד על כל מיני סוגיות, השאיר את הזוגיות “השוטפת” רגועה ונקייה יותר. “החתונה” לא שטפה לנו את כל הזוגיות, אף על פי שהיינו מאד בתוכה. אולי מהמקום הזה גם יכולנו להרשות לעצמנו לצאת לחופש רק יומיים לפניה (ותכלס גם זה היה בעיקר כי בא לנו, לא כי באמת היינו צריכים). מעבר לזה, גם דאגנו לחלק בינינו את העבודה: לכל אחד היו הספקים שהוא עבד מולם, לכל אחד היו את התחומים שהוא יותר התעסק איתם, כשאת קבלת ההחלטות הסופית קיבלנו, כמובן, ביחד.

 צאו לשופינג

בקניות בכלל, בטח בקניות בסכומים גדולים, כדאי לעשות שופינג. אפילו אם המקום/ה-DJ/השמלה/הקייטרינג זה בדיוק בדיוק מה שתמיד חלמתם עליו ומה שבעצם חיפשתם. עוד הצעת מחיר מספק דומה תמיד יכולה לפתוח את הראש. כדאי להקפיד לקבל ולו עוד הצעת מחיר אחת, אפילו כדי שיהיה מושג לגבי השוק וכדי להגדיל את הידע אם מחליטים להתמקח. אבל גם בשביל זה אתם לא צריכים אותי.

בהקשר הזה מאד משתלם לחשוב מחוץ לקופסא: יש מן כזה מסלול שמתווים לנו כשאנחנו באים להתארגן לחתונה. בימי שישי, סביב עניין הביגוד למשל, אפשר לראות את החתנים ואת הכלות לעתיד ממש הולכים מאותה חנות לאותה חנות. דברים ממש לא חייבים להיות כפי שלימדו אותנו לחשוב. ראשית, לא חייבים בכלל להתחתן כשהכלה לובשת לבן והגבר חנוט בחליפה (על אף שזה יכול להיות מאד יפה ומסורות זה לא בהכרח רע) ושנית, אפילו למוסכמות יש כל מיני פתרונות שונים ומשונים. לדוגמא, אפשר לקחת מידות באופן עצמאי ולהזמין שמלה מסין ותיקונים והתאמות לעשות אח”כ עם חייטים טובים. אפשר לוותר על בית דפוס ולשלוח הזמנות מקוונות באינטרנט. לא חייבים ללכת דווקא לחברות הקייטרינג החזקות (והיקרות), אלא דווקא לאלה שהן רמה אחת פחות ועסוקות בלכבוש מקום ומשקיעות הרבה פעמים הרבה יותר לב ונשמה (וטעם). לתושבי אזור המרכז: אפשר לפנות לשירותי קייטרינג שאינם באזור המרכז – האיכות אינה יורדת כלל, אבל המחיר בד”כ דווקא כן. ואפשר גם לעשות עסקאות חליפין עם חברים או בני משפחה. כולנו יודעים שמתנה לחתונה היא די תיק ואלה מבני המשפחה והחברים שנוגעים לתחום (מעצבי בגדים, מעצבי שיער, מאפרים, מעצבים גרפיים וכיו”ב) יכולים מאד לשמוח על כך שלא יצטרכו להיפרד ממאות שקלים, אלא להיות שותפים לתהליך ההכנות והיצירה והזיכרונות שילוו את החתונה שלכם. יש לי מכר שאחד מהחברים שלו הוא DJ חובב. אז הוא ניגן בחתונה של החבר: הוא לא הוציא מהכיס שקל, נהנה לעשות את אחד הדברים שהוא הכי אוהב אצל חבר שהוא מאד אוהב ובה בעת חסך לחתן ולכלה כמה אלפי שקלים. לא צריך להסס לברר ואולי אפילו לבקש. זה מאד כיף.

בהקשר הזה נראה לי ראוי להתייחס לסוגיית “המפיק”. יש מקומות שמחייבים לעבוד עם מפיק או שמפיק כלול בהצעת המחיר המקורית שלהם. אני חושב שזוגות שרוצים אירוע שהוא לא בהכרח אולם-קייטרינג-DJ יכולים להיעזר מאד במפיקים, משום שלהרים אירוע במטע/בים/ביער יכול להיות עניין די מורכב שמערב גנרציה והובלות והשכרת ציוד ושאר דברים שיש מפיקים שמתמחים בדיוק בהם. למפיקים יש יתרון נוסף והוא שהם מכירים מגוון של ספקים למגוון של צרכים, כך שהם יכולים לחבר אתכם לקייטרינג או לספק כזה או אחר שאתם בכלל לא ידעתם שקיים ושאולי יספק משהו שונה ובעלות מוצלחת בהרבה. ישנה כמובן עלות למפיק עצמו, אבל זו יכולה להיות מוצדקת בגלל מגוון הרעיונות שמפיקים כאלה יכולים לספק ובעיקר מפני שמפיק טוב בולם חלק משמעותי מהרעש שכרוך ב…. הפקה של אירוע. הפקה יכולה להיות כיף, אבל זה דורש לא מעט עבודה. יש המון מפיקים בארץ ולא חייבים להיעזר דווקא במפיק/ה הגדולים ביותר ודווקא ממרכז הארץ. נדמה לי שדווקא בינוניים מאזורים שונים של הארץ חוץ מגוש דן יכולים לספק פתרונות נהדרים במחירים סבירים יחסית.

מנגד, אני לא מצליח להבין למה זוג שמתחתן באולם עם קייטרינג, קבלת פנים, חופה, ארוחה ומסיבה (או כל take off על הנ”ל) צריך מפיק. אני יכול להעיד שאנחנו לא נעזרנו במפיק, אלא בבני המשפחה שלנו (לכל אחד היה תפקיד מסוים שהוא ידע אותו מראש) והיה לנו מאד כיף והראש ביום עצמו היה נקי.

 התייחסות לסוגיה הדתית

חשוב לי מאד להתייחס גם לסוגיה הדתית. המון המון המון מהחברים שלנו בחרו להתחתן דרך הרבנות, למרות שהם היו בהרבה חתונות של חברים שלהם לפניהם ולא מצאו שום עניין בחופה, בה היה אדם חנוט בחליפה שחורה שנראה לא קשור לאירוע בכלל וגם דיבר ודיבר, לפעמים יותר מדי. הרבה מאד חברים שלהם שהתחתנו לפניהם ברבנות גם סיפרו להם כמה לא נעימה הייתה החוויה הזו: איך היה לא נעים במקווה ואיך השיעור לזוגות הצעירים לא היה מחובר לשום מציאות משלהם. זה יכול להגיע לסיפורים עוד יותר מביכים ולא נעימים. אני מודע לכאלה שהיו להם חוויות נעימות עם רבנים בצהר או עם רבנויות פלורליסטיות יותר, אבל לצערי הרוב המכריע של הסיפורים שאני שמעתי היה לא נעים.

נדרש אולי גם גילוי נאות: אני סולד מכפייה, לא כל שכן כפייה דתית ומאד מכעיס אותי שבמדינה בה אני חי מחייבים אותי להינשא בטקס מסוים דרך גוף מסוים אחד בלבד, בזמן שיש עוד כמה וכמה אלטרנטיבות לקיים את אותו הטקס, ובכלל, מה אם אני לא רוצה להינשא בטקס דתי, מה אם אני אתאיסט (אבל על זה אני מתכנן פוסט נפרד בהמשך).

בכל אופן, אני מצאתי את עצמי משתאה בכל פעם מחדש כשעוד חבר או חברה חילוניים גמורים שלנו נישאו בטקס דתי דרך הרבנות בישראל. וגמרתי אומר, עוד לפני שהיחסים ביני לבין זוגתי שתחיה הבשילו לכדי נישואים, שכף רגלי לעולם לא תדרוך ברבנות כחתן (כעד לחבר – בשמחה, אם זה מה שהוא בחר). לזוגתי שתחיה היה, מצידה, מאד חשוב לקיים את הטקס הדתי. הערך של המסורת משמעותי בעיניה. אני יכולתי לחלוטין להבין ולהתחבר לכך. כביכול היינו בבעיה: היא מעוניינת בטקס דתי ואני לא מוכן להינשא דרך הרבנות. תודה לאל, שגם בישראל מיוצגות תנועות של יהדות מתקדמת. חבל שמדינת ישראל לא מכירה בטקסים שהן עורכות. ובעצם – מה אכפת לי, אם המדינה לא רוצה להכיר בנישואים שלי, לא צריך. לזוגתי, ספציפית זה חשוב, ולכן נצטרך להשקיע ולהינשא גם בחו”ל.

הפואנטה שלי היא שלרבנות הראשית בישראל אין מנדט לא על הדת היהודית ולא על המסורת היהודית. ישנם גופים נוספים כמו התנועה ליהדות מתקדמת והתנועה המסורתית. ויש גם כמה בעלי הסמכה רבנית שמוכנים לערוך טקסים במנותק מהרבנות. אם זה מדבר אליכם, אז צריך פשוט קצת לחפש ולקבל את ההבנה שיכול להיות שייקח עוד קצת זמן עד שתהיו גם רשומים כנשואים במדינה עצמה (ולמה זה חשוב לכם בעצם – זו עוד שאלה שאולי כדאי שתישאל. גם זה אולי לא ברור מאליו). אולי כבר הבחנתם שאני לא נוטה לתאר את החתונה שלנו עצמנו ברשימה הזו, אבל לגבי הטקס הדתי אחרוג ממנהגי ואגיד שאני עצמי הייתי מופתע מעוצמת הקשב והריכוז של קהל המוזמנים במהלך טקס החופה. הרי כ-ו-ל-ם שם היו בהמון חתונות וחופות בחייהם וכולנו דיברנו לא מעט במהלך טקסים משמימים שכאלה. הייתי משוכנע שגם אצלנו זה יהיה ככה. בכלל לא כיוונו לכך שיהיה טקס משמעותי ומעניין לקהל, אלא עבורנו בלבד. זה היה אחרת: הייתה דממה מוחלטת.  בעומדי תחת החופה התפלאתי, אפילו ממש הופתעתי, מעוצמת הריכוז והעניין שהיו במבטים של כל האנשים סביבנו. אולי זה היה הרב הספציפי שלנו, אולי זה היה הטקס שהיה מעט שונה ואולי זו הייתה ההתכוונות, העובדה שלקחנו חלק בטקס דתי ומסורתי שהיינו מחוברים אליו ולא מנותקים ממנו.

 

כעת, אחרי שעברתי במסגרת ההגהות והעריכה על כל מה שכתבתי אני חושב שרשימה שכזו יכולה להיות אולי מרתיעה בפני עצמה. אולי זה שאני מציע לקרוא תיגר על הרבה חלקים, זה בעיקר מבהיל ולא מרגיע. אז אחזור על העיקר: האירוע הזה הוא שלכם ובשבילכם ואם חשבתם על זה והגעתם למסקנה שאתם רוצים להתחתן, אבל לא באירוע של “קבלת פנים-רב-ארוחה של קייטרינג שווה במיוחד-מסיבה-פיפי ולישון”, אלא במשהו שמתאים לכם, הרי אתם מקודשים אחד לשני. וגם אם חשבתם על זה וחשבתם שאירוע כזה הוא בדיוק מה שאתם רוצים, גם זה בסדר.

בעיקר שיהיה במזל ותהנו הכי הרבה שבעולם!

 

Advertisements

שלום.

שמי אלעד, חברים שלי קוראים לי אמקי או אם-כי, אין הסכמה על הכתיב הנכון. יש הסכמה על הצליל ועל המשמעות…. אולי נגיע לזה בהמשך.

אני מן איש שרצות לו הרבה מחשבות בראש כל הזמן. את חלקן אני כותב, את חלקן אני רק חושב.

חשבתי לעצמי שאולי אתחיל להעלות אותן, או לפחות חלק, לאיזה בלוג שאקים לעצמי ואתחיל לשחק את המשחק של הבלוגוספירה.

אין לי נושא מסוים שאני רוצה לכתוב עליו, אין לי תחום שבו אני מתמחה. אני אוהב הרבה מאד סגנונות של הרבה מאד דברים, אבל אני חושב שאני יכול לנסות להכליל ולקבוע שהדבר שאני הכי אוהב ושהכי מעניין אותי הוא אנשים. אז אני מניח שבטח אני אכתוב על זה מכל מיני כיוונים. ועל עצמי. ועל החיים שלי. ועל המחשבות שלי.

אני לא יודע אם זה יעניין בכלל מישהו. אולי כן ואולי לא. חשבתי לעצמי היום, כשהחלטתי שזהו, אני מקים לי בלוג קטן ופרטי משלי, שהבלוגרים בימנו הם כמו מה שנראה לי היו שדרני הרדיו, שישבו (ועדיין יושבים) באולפני רדיו ולא היה להם אינטרנט כדי לראות את כל התגובות למילה שהם אמרו הרגע. הם ישבו באולפן, אולי חשוך, ודיברו ודיברו. השמיעו שיר, אולי התווכחו, ולא היה להם מושג אם מישהו בכלל שומע אותם. אם הם מעניינים מישהו. אם הם מרגשים מישהו.

אז ככה אני מרגיש. אני מניח שזה ילווה אותי איזו תקופה. טוב, לפחות ההגיגים שלי ישמרו על איזה שרת ויהיה לי משהו להראות לילדים.

אני מקווה שאני אצליח לעניין ולסקרן. אולי לפתח דיון או שניים.

זה אני.

אתם, אתם.

נעים מאד!